מערכות השתקה לפסנתר

מערכות השתקה לפסנתר

מערכת השתקה לפסנתר? זה נשמע כמו אוקסימורון. הרי כל התכלית של כלי נגינה היא להפיק צליל. למה להשתיק? ובכן, החיים לפעמים טיפה יותר מורכבים. רובנו לא חיים בסביבה מבודדת ולא מנגנים בחדרים אקוסטיים. הפסנתר, הוא כלי בעל נוכחות, גם במובן הפיזי וגם בצלילים שהוא מפיק. כשאדם מנגן בפסנתר שממוקם בבלוק מגורים כל הבלוק שומע. כשמדובר בפסנתרנים מקצועיים שעשויים להקדיש לאימון ונגינה שמונה ואפילו עשר שעות ביום, זה פתח לבעיה.

טכנולוגיה דיגיטלית בכלי אנלוגי

להשתיק פסנתר זה לא כזה עניין טריוויאלי. העיקרון על פיו פועל הפסנתר לא השתנה באופן דרמטי בשלוש מאות השנים האחרונות. הפסנתר הוא כלי אנלוגי שפועל על מנגנון מכני שמורכב מעץ מתכת ולבד, זה לא מכשיר שאפשר להשתיק ולחבר לאוזניות ככה סתם. פתרון אפשרי אחד הוא מעבר לפסנתר חשמלי עם כפתור ווליום וחיבור לאוזניות בדומה למה שיש בכל סמרטפון. רוב הפסנתרנים המקצועיים יראו בהצעה הזו סוג של חילול קודש, ובצדק. מלבד השם והמקלדת מדובר בשתי חיות שונות לחלוטין. לפסנתר חשמלי אין הצבע והמנעד הצלילי שיש לפסנתר, וחוויית הנגינה הפיזית שלו, שונה מאוד מחוויית הנגינה שמעניק הפסנתר. כך, עבור פסנתרן אמיתי, פסנתר חשמלי אינו פתרון.

אחד האתגרים הגדולים שמהנדסים נתקלים בהם זו הטמעה של טכנולוגיה דיגיטלית במערכות אנלוגיות. על פניו מדובר בשתי דיסציפלינות שלא אמורות להתחבר. אבל הביקוש לפתרון הכריח את הממציאים להתאמץ ונמצא הפתרון הטכנולוגי שמאפשר להשקיט פסנתר אנלוגי כלפי חוץ ולאפשר לנגן לשמוע את הנגינה באמצעות חיבור לאוזניות. איך זה עובד?

תכירו את מערכת 'הסיילנט לפסנתר'

מערכות סיילנט עושות את מה שנראה כמעט בלתי אפשרי. מצד אחד הן 'משתיקות' את הפסנתר באמצעות מעצור פיזי המונע מהפטישים להכות על המיתרים ומצד שני הן מחוברות לקלידים עם חיישנים דיגיטליים איכותיים שמתרגמים את הקשת הפסנתרן לצליל ושולחים אליו חיווי לאוזניות. המעבר ממצב 'אנלוגי' למצב 'דיגיטלי' ולהפך מתבצע בהזזת כפתור. ישנם עשרות דגמים שונים של מערכות סיילנט, שקיימים ביניהם הבדלי איכות גדולים אבל כמעט כל המערכות פועלות לפי העיקרון הזה.

למעשה ניתן להתקין מערכת השתקה על כל סוגי הפסנתרים. פסנתרי כנף ופסנתרי קיר כאחד. עלות של מערכת כזו אינה אסטרונומית, אבל חשוב לרכוש אותה מגורם מקצועי שגם מתמחה בהתקנה. בעבר נשמעו טענות שמערכות סיילנט פוגעות בפסנתר. כאשר גורם מקצועי מתקין את המערכת אין חשש כזה. אבל, כמו שציינו חשוב שיעשה את זה גורם מקצועי, ואל תנסו להתקין אותה בעצמכם.

לא רק השתקה

פריצת הדרך שהובילה לפיתוח מערכות הסיילנט לא מסתכמות ברווחת השכנים. הטכנולוגיה הזו הביאה עמה מספר פיתוחים שמשרתים את הפסנתרן באופן ישיר. מערכות סיילנט מסוימות מאפשרות לפסנתרן לערוך 'שיחות ועידה מוזיקליות' ולהתאמן יחד עם נגנים אחרים שיכולים להיות בצד השני של הגלובוס. היא מאפשרת לו להתחבר לרשת ולנגן יחד עם יצירות מושמעות ואפילו פותחו תוכנות לומדה שמאפשרות לימוד ואימון עצמי בפסנתר. במלניק פסנתרים תוכלו למצוא מבחר של מערכות סיילנט מסוגים שונים, ממערכת השתקה בסיסית כמו ה-piano disc quiet time ועד למערכות מתקדמות כמו ה-GENIO Primmum.

התאונה והפסנתרן

התאונה והפסנתרן

זוכרים את הסרט 'איש הגשם'? בסרט השחקן דסטין הופמן מגלם דמות של אוטיסט בדרגת תפקוד נמוכה שמתגלה כבעל יכולות מתמטיות פנומנליות. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, מתאר תופעה מוכרת אצל חלק מהסובלים מאוטיזם – כשרון יוצא מגדר הרגיל בתחום מסוים ביחס הפוך לבעיות תפקודיות ותקשורתיות באספקטים אחרים. השם המדעי של התסמונת הזו הוא 'סוואנט'.

חלק מהסוואנטים מצטיינים בתחום המתמטיקה או היכולת לאגור מידע (למשל לשנן ספר טלפונים שלם, של עיר גדולה, תוך כמה דקות), חלק מצטיינים בתחום המרחבי וביכולת לצייר באופן מאוד מדויק וחלק מצטיינים במוזיקה.

עבד של הפסנתר

הסוואנט הראשון שהתפרסם וזכה לתהילה בזכות יכולת נגינה בפסנתר, היה עבד עיוור בשם טום בת'ון. טום נולד ב-1849 לעבדים במטע כותנה בג'ורג'יה. בעלי המטע רצה להרוג את התינוק העיוור והלוקה בשכלו, שלא יצלח לעבודה, אבל בסוף ניאות למכור את התינוק עם הוריו לבעל מטע אחר, הגנרל ג'יימס בת'ון. בשל מצבו נתנו לטום הקטן לבלות את זמנו באזור האחוזה. מגיל צעיר הוא גילה נטייה מוזיקלית וכשרון לחקות קולות ואנשים. בשלב מסוים הוא נמשך לפסנתר בעקשנות ולמרבה הפלא הפיק ממנו צליל משובח ווירטואוזי. לא חלף זמן רב והגנרל בת'ון זיהה את הפוטנציאל העסקי, ויצא עם הילד העיוור למסע הופעות בכל מדינות הדרום. בשיאו של המסע, העבד בן ה-11 הופיע בבית הלבן בפני הנשיא ביוקנן באסיפת בחירות של המפלגה הדמוקרטית. את מערכת הבחירות ההיא ניצחה המפלגה הרפובליקאית בראשות לינקולן. המלחמה פרצה. העבדות הסתיימה. אבל טום המשיך כאילו כלום לא השתנה. יש לציין שהגנרל בת'ון ויורשיו התייחסו לטום יפה ודאגו לכל צרכיו. היה לו חדר פרטי עם פסנתר והוא קיבל שיעורים פרטיים במוזיקה. אבל מה שנחשב ליחס טוב עבור עבד הופך לסוג של ניצול מחפיר כשמדובר באדם חופשי. טום העיוור נחשב בשעתו לכוכב-על והרוויח עבור משפחת בת'ון כ-750,000 דולר.

המקרה המוזר של האיש שנפל לבריכה

כמעט מאה שנה אחרי מותו של טום בת'ון, דרק אמטו, מאמן מכירות בן 39, מעד במסיבת בריכה ונחבט קשות בראשו. הוא אובחן כמי שסובל מזעזוע מוח. אחרי ששוחרר מבית החולים דרק התחיל לסבול ממיגרנות קשות, עצבנות ועייפות, הראייה שלו היטשטשה והוא לא מצא מנוח. דרק הסתובב מתוסכל כמה חודשים ואז יום אחד, בבית של חבר, הוא ראה פסנתר. דרק מעולם לא ניגן בפסנתר לפני זה, אך זה לא הפריע לו להתיישב ולהתחיל לנגן בווירטואוזיות. במשך שש שעות רצופות. מאז דרק הפך להיות נגן מקצועי שגם מלחין מאות יצירות. הוא הוציא אלבום ומופיע באולמות קונצרטים והמומחים מבולבלים.

במקרה של סוואנטים, יש לנו יותר שאלות מתשובות. סריקות מוח מראות שבמוח של דרק יש אזורים פגועים. ההשערה היא שהפגיעה באותם אזורים איפשרה לאזורים אחרים 'להיפתח'. אנחנו יודעים שפגיעה מוחית גורמת לעיתים לחיווט מחדש  של אזורים אחרים במוח כדי לפצות על הפגיעה. משערים שגם באוטיזם יש תיאום לקוי של חלק ממרכזי התקשורת. לפעמים, כמו במקרה של דרק אמטו "תאונה" כזו בחיווט יכולה גם לחשוף ולשחרר כישרונות חבויים.

מנגנים בגיל השלישי

נפתח בשורה התחתונה – נגינה בפסנתר מועילה לבריאות. העובדה הזו צצה בכמה וכמה מחקרים אפידמיולוגיים. אדם שמנגן בפסנתר בגיל מבוגר יחיה, בממוצע, יותר מבן גילו, שנגינה בפסנתר אינה חלק מהשגרה היומית שלו. יתרה מכך, זה לא רק 'כמה', זה גם 'איך'. איכות החיים והיכולות הקוגניטיביות והמוטוריות של מי שמנגן בפסנתר בגיל מבוגר טובות יותר ביחס לבני גילו שלא מנגנים בפסנתר.

הגילוי הזה העלה שאלה מתבקשת, האם ניתן לרתום את הפסנתר לשיפור מצבם הבריאותי של אלה שלא מנגנים? אם ניקח אדם מבוגר בעל בריאות לקויה ונעניק לו שיעורי פסנתר, האם בריאותו תשתפר? ובכן, העניין הזה נבדק והתשובה נמצאה חיובית באופן חד משמעי.

ללמוד לנגן בעשור השישי ואפילו התשיעי לחיים

אבל לפני זה הגיע הזמן לשרש מיתוס שגור. יש טענה שמי שלא למד לנגן בילדות יתקשה ללמוד לנגן בגיל מבוגר. התפיסה הזו היתה כמעט אקסיומה, אפילו המציאו לה שם מדעי: "תיאורית התקופה הקריטית". המדענים גרסו שהיכולת של המוח לקלוט וללמוד דפוסים מסוימים נבלמת בשני גלים בגיל הילדות ונעצרת בגיל 20.

בשנים האחרונות התפיסה הזו הופרכה, המוח בשל ללמוד דפוסים חדשים בגיל מאוחר והמחסום הוא בעיקר פסיכולוגי.

בנוסף, מי שניגן כל חייו ינגן לא פחות טוב בגיל מאוחר. תשמעו הקלטות מאוחרות של ארתור רובינשטיין שמילא אולמות גם בשנות התשעים לחייו, או הפסנתרנית, ניצולת השואה, אליס הרץ זומר שריגשה בנגינה וירטואוזית גם בגיל 109.

למרבה השמחה שינוי התפיסה מחלחל לשטח. היום מדובר בתופעה של ממש, אחד הטרנדים החמים של בני גיל הזהב בדור הנוכחי. ביותר ויותר מרכזי יום ובתי אבות ניתן לראות קשישים בני יותר משבעים או שמונים שלוקחים, בפעם הראשונה בחייהם או אחרי הפסקה של שנים ארוכות, שיעורי פסנתר.

האופן החיובי בו המוזיקה משפיעה על נפש האדם ידוע אלפי שנים ויש לו הד גם בתנ"ך שלנו, כאשר דוד נקרא לרומם את נפשו את שאול המלך באמצעות נגינה בכינור. אבל כשמדברים על הערך הטיפולי שיש לנגינה בפסנתר בגיל מבוגר מתכוונים למשהו הרבה יותר מוחשי וקונקרטי. הנגינה בפסנתר מספקת לאדם מבוגר גם ערך בריאותי.

 

מנגנים בפסנתר בגיל השלישי
מנגנים בפסנתר בגיל השלישי

 

נגינה בפסנתר כטיפול מונע לאלצהיימר

הראשון, והדרמטי מכולם קשור ליכולת של נגינה בפסנתר לעכב הידרדרות של תהליכים קוגניטיביים. אנשים שמנגנים בפסנתר נוטים פחות ללקות בדמנציה ואלצהיימר.

נגינה בפסנתר היא גם כלי נהדר לשמירה על מוטוריקה טובה בכפות הידיים ומשמשת תחליף לפיזיותרפיה של האצבעות. הנגינה היא גם עוד פן של פעילות פיזית מהסוג שחשוב לשמר בגיל מבוגר.

להתחיל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל מאוחר זו משימה מאתגרת, אבל בהחלט אפשרית. חשוב מאוד לתאם ציפיות וסביר להניח שמי שהתחיל לנגן בגיל שמונים כבר לא יתקבל לתחרות לפסנתרנים צעירים מבטיחים על שם ארתור רובינשטיין, שכאמור, הפליא לנגד בפסנתר גם עמוק לתוך העשור העשירי לחייו; מנגד אין שום סיבה שהוא וסובביו לא ייהנו לנגן ולהקשיב לכמה יצירות פשוטות של מוצרט.

המוזיקה והמוח

המוזיקה והמוח

ב-1993 פירסם חוקר באוניברסיטה בקליפורניה מחקר קטן שעורר סערה עצומה. על פי המחקר סטודנטים שהאזינו ליצירה של מוצרט לפני מבחן בחשיבה מרחבית, השיגו במבחן תוצאות טובות יותר מסטודנטים שלא האזינו למוצרט. במחקר המפורסם ההוא היו כנראה פגמים לא מעטים, ועד היום, איש לא הצליח לחזור עליו בהצלחה.

עובדה זו לא מנעה מ'אפקט מוצרט' להסתער על העולם. הטרנד של 'בייבי מוצרט' וההבטחות, שתינוק שיאזין למוזיקה קלאסית יהיה מבוגר בעל מנת משכל גבוהה יותר, נחשבים לאקסיומה.

חשיפה ארוכה למוזיקה של מוצרט כנראה לא תהפוך אותנו ליותר חכמים, אולם, למוזיקה תפקיד חשוב בחיינו. האזנה למוזיקה מרגיעה אותנו ומשרה תחושה נינוחה ורגועה בגוף. מוזיקה מעשירה את עולמנו הרגשי ומהווה ערוץ תקשורת, המשקף את העולם הפנימי שלנו. במובן הרגשי הכימי, מוזיקה מעוררת שחרור של דופמין, ההכרחי מאוד לכמה תפקודי גוף חשובים, ומייצרת אצלנו תגובה דומה לזו שעשוי לעורר מאכל מתוק או סקס.

מעבדת המוח המוזיקלית של פרופסור לויטין

למרות שאנחנו עדיין לא מבינים באופן מלא את המנגנון באמצעותו המוזיקה משפיעה על מוחנו, המדע עשה כברת דרך ענקית מאז שפורסם המחקר המפוקפק ב-1993. אחד החוקרים הבולטים בתחום זה הוא פרופסור דניאל לויטין מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול.

לויטין, מוזיקאי בעברו שעבד בין היתר עם ענקים כמו סטיבי וונדר, סטילי דן וסנטנה, הפך לפרופסור לפסיכולוגיה, מוזיקה ומדעי המחשב. היום הוא מנהל צוות חוקרים מתחומים שונים (מדעי המוח, כימיה, מוזיקה, פסיכולוגיה ומחשבים), שפועלים יחד במעבדה של אוניברסיטת מקגיל ומנסים לזהות את ההשפעות של המוזיקה ולפצח את הקוד שמפעיל אותה.

את תגליותיו ואת התזה הסנסציונית שלו הוא פרש ברב המכר שפרסם לפני כמה שנים: "This Is Your Brain On Music: Science of A Human Obsession". הכותרת, שמזכירה פרסומת מפורסמת של האגודה האמריקאית למלחמה בסמים, מרמזת על התזה של לויטין – מוזיקה עובדת על המוח שלנו באופן פסיכו אקטיבי, כמו סמים.

לויטין טוען שלמוזיקה היה תפקיד חשוב באבולוציה של המוח האנושי ושסיגול החשיבה המוזיקלית קדם להיווצרות השפה.  יש ממצאים ארכיאולוגיים שבהחלט מאששים את הטענה. חפירות ארכיאולוגיות מגלות שאפילו האדם הניאנדרטלי ניגן בחלילים פרימיטיביים שיצר מעצמות.

האם יש במוח אזור שאחראי על חשיבה מוזיקלית?

הוויכוח בין החוקרים אם כשרון מוזיקלי הוא תוצר אבולוציוני קלאסי – תכונה שהעניקה יתרון מסוים למי שאוחז בו, טרם הוכרע, אבל ההכחדה של הניאנדרטלים מרמזת שיש לסברה רגליים. למרות העובדה שפיתחו חלילים, מרבית החוקרים סבורים שהניאנדרטלים נכחדו בגלל העדר יכולת חברתית מפותחת. חלק מהמרכיבים שבונים את מה שאנו מגדירים בתור – 'כשרון מוזיקלי', הם אותן תכונות שהעדרן זירז את היעלמות הניאנדרטלים.

בשונה מהאגדה, אין מקום מוגדר במוח שאחראי על החשיבה המוזיקלית. חשיבה מוזיקלית או 'כשרון מוזיקלי' מורכבים מכמה נדבכים שכל אחד מהם קשור לאזור אחר במוח. למשל, ישנה קורלציה מסוימת בין יכולת מוזיקלית למרכז הדיבור במוח. מסתבר שאזורים בשני צדי המוח אחראים על החשיבה המוזיקלית. חלק אחראי על האספקטים האנליטיים במוזיקה וחלק מביא לידי ביטוי דווקא את האספקטים הרגשיים הדרושים הן ליצירתה והן לקליטתה.

סריקות מוח שנעשו אצל אנשים שמנגנים באופן מקצועי שנים ארוכות, חשפו שיש אזורים מסוימים במוח שמפותחים אצלם יותר מאשר אצל אנשים שאינם מנגנים. למשל, נגני פסנתר ונגני קלידים אחרים אמורים להשתמש ביד ימין וביד שמאל באותה מידה ובאותה מיומנות. לרוב האנשים, נטייה מולדת, להעדיף באופן גורף יד אחת, עד למצב שיש פעולות שאנחנו פשוט לא מסוגלים לעשות ביד השנייה. פסנתרנים לימדו את המוח לפצות על העדפה הזו וניתן לראות את זה בבדיקת MRI.

וכאן נחזור לאחת הטענות הסנסציוניות של פרופסור לויטין, שערך בעצמו מאות סריקות מוח למוזיקאים ויש לו מסקנה נחרצת – לנגן והרבה! או כמו שהוא הציג את זה בראיון שהעניק לעיתון הארץ: "הוכחנו שקורים שינויים ברורים במוח עקב אימון והתמדה. המבנה הניורו-כימי משתנה ונוצרים יותר ויותר קשרים בין אזורים שונים במוח. חלקים ממנו אף נעשים גדולים יותר, כמו שריר במאמץ. למידה דורשת מיזוג ואיחוד הידע ברקמות העצבים. ככל שהניסיון גדל וחוזר על עצמו, כך גדלה יכולת המוח לזכור את החוויה וללמוד אותה".