האבולוציה של הפסנתר

בימינו הפסנתר הוא אחד מכלי הנגינה הנפוצים בעולם. כלי נגינה הנמצא בעשרות אלפי בתים בישראל והנחשב לעמוד התווך של מרבית היצירות החשובות ביותר במוזיקה הקלאסית. הפסנתר ממלא תפקיד מרכזי בסגנונות  מוזיקליים רבים כגון מוזיקה קלאסית ג'ז, קאנטרי, רוק פופ ועוד.

לאור העובדה הזו, מפתיע לגלות שהפסנתר הוא כלי מודרני יחסית, שאב הטיפוס של הפסנתר המודרני הופיע רק בתחילת המאה השמונה-עשרה. הפסנתרים בצורתם הסופית המוכרת לנו היום התקבעו לקראת המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.

בראשית היתה מקלדת

הפסנתר המוכר לנו נולד כפיתוח של כלי נגינה המכונים 'כלי מקלדת'. כלי המקלדת הופיעו לראשונה בימי הביניים והתחלקו לשתי משפחות – 'כלי מקלדת אוויר', שהמייצג הנאמן שלהם הוא העוגב; ו'כלי מקלדת מיתר', שהנציג הידוע שלהם הוא הצ'מבלו. גם הצ'מבלו וגם העוגב השפיעו על האבולוציה של הפסנתר המודרני.

ההופעה של כלי המקלדת המורכבים דווקא בשלהי ימי הביניים קשורה להתפתחות הטכנולוגיה. לא במקרה הצ'מבלו הראשונים הופיעו במקביל לשעונים הראשונים. אותה יכולת מכנית חדשה, שאיפשרה את הופעתם של אלה, איפשרה גם את הופעתם של אלה.

הצליל של הצ'מבלו נוצר באמצעות פריטה על מיתרים מתוחים בתוך תיבת תהודה מעץ. כשאנחנו אומרים 'צ'מבלו', אנחנו מתכוונים למשפחה שלמה של כלים, שפעלה על פי העיקרון הזה. במשך כמעט ארבע מאות שנה היה הצ'מבלו הכלי הדומיננטי במוזיקה שנוצרה ונוגנה באירופה. הצ'מבלו העתיק ביותר שעדיין ניתן לנגן עליו יוצר בשנת 1521 באיטליה ותור הזהב המוזיקלי שלו היה בתקופת הבארוק. לצ'מבלו היה צליל מתכתי, אבל המגבלה האמיתית שלו נבעה מכך, שבשונה מהפסנתר המודרני, עוצמת הצליל קבועה ואינה בשליטת הנגן.

העוגב, שנולד פחות או יותר במקביל לצ'מבלו, דווקא לא סבל מהמגבלה הזו, אבל העובדה שהוא פועל על בסיס מערכת מורכבת של צינורות הדורשות קונסטרוקציה מיוחדת הפכה אותו לכלי שנעשה בו שימוש במקומות ציבוריים וליתר דיוק – בכנסייה. העוגב הפך לכלי המזוהה ביותר עם הנצרות, הרבה מלחינים כמו למשל יוהאן סבסטיאן באך, הלחינו יצירות ליטורגיות רבות שנועדו לעוגב בכנסייה.

ברתלומיאו כריסטופרי משדרג את הצ'מבלו

ברתלומיאו כריסטופרי היה מומחה בבניית צ'מבלו ואחראי על אוסף כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה. בשנת 1699 הוא בנה צ'מבלו שלא עבד על עיקרון הפריטה אלא על עיקרון ההקשה. בדיעבד, זה היה הרגע בו הומצא הפסנתר. מכאן הפיתוח של הפסנתר הואץ. ברגע שהפורטים הוחלפו בפטישים הנגן קיבל יכולת לשלוט על עוצמת הצליל מצליל חלש – 'פיאנו' בלטינית ועד לצליל חזק – 'פורטה' בלטינית. מכאן נקרא הכלי החדש שהמציא כריסטופרי  'פיאנו פורטה' (הלחם של המילים "חזקחלש") או בקיצור – פיאנו.

כבר משנת 1709 החלו לייצר פסנתרים באופן סדרתי. במהלך מאה וחמישים השנה הבאות מנגנון הפסנתר המשיך להתפתח. הפטישים בציפוי העור הוחלפו בפטישים מצופים לבד, בהמשך הגיעה מסגרת מיתרי הפלדה ולצד פסנתר הכנף הופיע גם הפסנתר האופקי – הפסנתר העומד המוכר לנו כפסנתר הקיר. אבל העיקרון הבסיסי שהגה כריסטופרי לא השתנה.

 אטמים – אוברדנפר להרחיב

מתח של 20 טון

צורך בכיוון

הפסנתר הוא כלי מקלדת ומיתר בעת ובעונה אחת. בחלקו החיצוני אנו רואים רק את 88 הקלידים השחורים והלבנים, ובחלקו הפנימי נמצאים מיתרים המתוחים על מסגרת עץ. כל לחיצה על קלידי הפסנתר מפעילה פטיש קטן אחד או יותר, שנמצאים בתוך הפסנתר וראשם עטוף לבד. פטישים אלו מקישים על המיתרים, אשר מהדהדים בתיבת התהודה של הפסנתר. כך מפיקים הפסנתרים את צליליהם. לפסנתר יש את מנעד הצלילים הגדול ביותר בכל משפחות כלי הנגינה (למעט נבל ועוגב) ולמעלה מ- 7 אוקטבות.

במנגנון הפסנתר ישנם גם אטמים שתפקידם לחסום את הצליל כאשר מופסקת הלחיצה על הקליד. לפסנתרים יש גם 2 דוושות: הדוושה הימנית משמשת לביטול פעולת האטמים והדוושה השמאלית משמשת להחלשת עוצמת הצלילים. בפסנתרי קיר יש גם דוושה אמצעית, המכונה "דוושת אימון". דוושה זו מאפשרת לנגן צלילים בעוצמה נמוכה במיוחד באמצעות הורדת בד לבד המבודד בין הפטישים למיתרים.

בפסנתרי כנף מסוימים יש דוושה אמצעית נוספת המסייעת לדוושה הימנית להפיק הרמוניות בערבוביה (הדוושה מחזיקה את הבס והצללים הגבוהים חופשיים).