מה מקור שמו של הפסנתר?

שמו המקורי של הפסנתר הוא Piano – Forte, על שום היכולת לשלוט על חוזק הצליל שהוא מפיק באמצעות עוצמת הלחיצה על הקליד:

צליל חלש – פיאנו וצליל חזק – פורטה. בשפות רבות נקרא הפסנתר עד היום "פיאנו" (Piano) כקיצור של שם זה.

תרגום המילה האיטלקית piano, שהיא בעצמה קיצור הכינוי המקורי של כלי הנגינה, ה-pianoforte.

הביטוי האיטלקי המקורי הוא חיבור של piano (“חלש”) ו-forte (“חזק”). המשמעות המקורית של כלי הנגינה הוא ”חלשחזק”

על שם היתרון המרכזי שלו על פני קודמו, הצ’מבלו.

האזכור הראשון של המילה "פסנתר" בשפה העברית מופיע לראשונה בספר דניאל:

"בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה

וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא"

(פרק ג' פסוק ה').

 

ספר דניאל נחשב אמנם לטקסט עברי קדום בן יותר מאלפיים חמש מאות שנים, אבל פרק ג' ובכללו הפסוק הזה לא כתוב בעברית אלא בארמית. ובחצר נבוכדנצר מלך בבל, המתוארת בספר דניאל, איש לא ניגן בפסנתר המוכר לנו היום. כלי הנגינה האיקוני נולד רק בשנת 1699 כפיתוח של כלי מקלדת קדומים יותר דוגמת הצ'מבלו, שגם הם המצאות אירופאיות מאוחרות יותר שלא דומים לכלי הנגינה שרווחו בבבל הקדומה.

למעשה, המילה היחידאית (מילה המופיעה במקרא רק פעם אחת) 'פסנתרין' גם אינה מילה שמקורה בשפה הארמית. זו מילה יוונית שהתגלגלה לארמית וכנראה שגם בחצרו של נבוכדנצר לא הכירו כלי נגינה בשם פסנתר או פסנתרין.

פסנתרין היא ההטיה הארמית של המילה היוונית 'פסלטריון', כלי נגינה דמוי נבל שלא היה מוכר במזרח הקדום והגיע לכאן עם ההשפעות ההלניסטיות של אלכסנדר מוקדון ויורשיו ומשם גם לשפת הדיבור ולטקסט של ספר דניאל.

 

ואיך התגלגלה 'פסנתרין' למילה העברית 'פסנתר'?

היום, השם 'פסנתר' נשמע לנו מובן מאליו – מילה עברית שורשית ותיקנית שאיש לא יערער עליה או יהרהר יותר מדי על מקורותיה. מסתבר שהעניין הזה הרבה פחות מובן מאליו ממה שנדמה במבט ראשון.

עד ראשית שנות השלושים לא היתה מילה אחת מוסכמת לכלי הנגינה שכונה בלעז 'פיאנו', ולמעשה, זה גם היה הכינוי השגור בקרב דוברי העברית בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המחדש הגדול של השפה העברית, לא היה שבע רצון מאף אחת מהחלופות העבריות למילה (והפסנתר בכללן) ומיהר להכריז על הפיאנו כ'מכושית'. אבל אליעזר בן יהודה, למרות השם שיצא לו כמחיה השפה העברית. לא היה הראשון להציע חלופה עברית ל'פיאנו'.

ב-1906 כשבן יהודה החליט שהשם העברי יהיה 'מכושית' ויהי-מה, כבר היו מי שקראו לפיאנו 'פסנתר', ובמשך כשני עשורים עוד אפשר היה לפגוש בתל אביב הקטנה 'נגני מכושית' לצד 'פסנתרנים', אבל ב-1930 כאשר נסגר 'דואר היום', העיתון שייסד בן יהודה, נעלמה ונשכחה יחד איתו גם המכושית.

 

ברטה מהביל"ויים סוגרת עניין

כאמור גם לפני אליעזר בן יהודה היו חלופות עבריות למילה 'פיאנו'. צריך לזכור שמאמצע המאה ה-19 הפסנתר המודרני כבר היה כלי נגינה מאוד פופולרי. הפסנתר היה אייקון של מודרנה ותרבות. כל בית בורגני משכיל שכיבד את עצמו כלל פסנתר כפריט חובה. האופנה הזו הגיעה גם לארץ ישראל וגם לפני בן יהודה היו קנאי עברית שהציעו חלופות שונות. רובן ככולן הגיעו מהמקורות העבריים. כך היה מי שבחר לכנות את הפיאנו בשם 'נבל' והיה מי שהציע את השם 'עוגב', שתיהן מילים המופיעות בתנ"ך ושתיהן מתארות כלי נגינה שונים מכלי הנגינה המזוהים איתם היום. בפועל, מרבית דוברי המרחב העברי והיהודי השתמשו במושג הלועזי 'פיאנו' או 'פיאנא'.

מי שכנראה חתומה על החידוש העברי 'פסנתר' היא ברטה פיינברג. ברטה, אשתו של יוסף פיינברג (דודו של אבשלום פיינברג המפורסם), נמנתה על הקבוצה של ראשוני הביל'ויים והיא ובעלה יוסף הם מהמייסדים של המושבה ראשון לציון.

ברטה, פסנתרנית מחוננת ואישה משכילה עם תודעה לאומית, היתה גם הבעלים הגאה של הפסנתר הראשון והיחיד בראשון לציון – נכון לשנת 1885. בערך בתקופה הזו מופיעה לראשונה המילה 'פסנתר' וכל הסימנים מעידים שברטה היא הקופירייטרית. בן יהודה אמנם עיקם את האף לנוכח המילה היוונית ארמית. אבל בראי ההיסטוריה אפשר לקבוע שהפסנתר של ברטה ניצח את המכושית שלו בנוקאאוט.

 

 

האבולוציה של הפסנתר

בימינו הפסנתר הוא אחד מכלי הנגינה הנפוצים בעולם. כלי נגינה הנמצא בעשרות אלפי בתים בישראל והנחשב לעמוד התווך של מרבית היצירות החשובות ביותר במוזיקה הקלאסית. הפסנתר ממלא תפקיד מרכזי בסגנונות  מוזיקליים רבים כגון מוזיקה קלאסית ג'ז, קאנטרי, רוק פופ ועוד.

לאור העובדה הזו, מפתיע לגלות שהפסנתר הוא כלי מודרני יחסית, שאב הטיפוס של הפסנתר המודרני הופיע רק בתחילת המאה השמונה-עשרה. הפסנתרים בצורתם הסופית המוכרת לנו היום התקבעו לקראת המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.

 

בראשית היתה מקלדת

הפסנתר המוכר לנו נולד כפיתוח של כלי נגינה המכונים 'כלי מקלדת'. כלי המקלדת הופיעו לראשונה בימי הביניים והתחלקו לשתי משפחות – 'כלי מקלדת אוויר', שהמייצג הנאמן שלהם הוא העוגב; ו'כלי מקלדת מיתר', שהנציג הידוע שלהם הוא הצ'מבלו. גם הצ'מבלו וגם העוגב השפיעו על האבולוציה של הפסנתר המודרני.

ההופעה של כלי המקלדת המורכבים דווקא בשלהי ימי הביניים קשורה להתפתחות הטכנולוגיה. לא במקרה הצ'מבלו הראשונים הופיעו במקביל לשעונים הראשונים. אותה יכולת מכנית חדשה, שאיפשרה את הופעתם של אלה, איפשרה גם את הופעתם של אלה.

הצליל של הצ'מבלו נוצר באמצעות פריטה על מיתרים מתוחים בתוך תיבת תהודה מעץ. כשאנחנו אומרים 'צ'מבלו', אנחנו מתכוונים למשפחה שלמה של כלים, שפעלה על פי העיקרון הזה. במשך כמעט ארבע מאות שנה היה הצ'מבלו הכלי הדומיננטי במוזיקה שנוצרה ונוגנה באירופה. הצ'מבלו העתיק ביותר שעדיין ניתן לנגן עליו יוצר בשנת 1521 באיטליה ותור הזהב המוזיקלי שלו היה בתקופת הבארוק. לצ'מבלו היה צליל מתכתי, אבל המגבלה האמיתית שלו נבעה מכך, שבשונה מהפסנתר המודרני, עוצמת הצליל קבועה ואינה בשליטת הנגן.

העוגב, שנולד פחות או יותר במקביל לצ'מבלו, דווקא לא סבל מהמגבלה הזו, אבל העובדה שהוא פועל על בסיס מערכת מורכבת של צינורות הדורשות קונסטרוקציה מיוחדת הפכה אותו לכלי שנעשה בו שימוש במקומות ציבוריים וליתר דיוק – בכנסייה. העוגב הפך לכלי המזוהה ביותר עם הנצרות, הרבה מלחינים כמו למשל יוהאן סבסטיאן באך, הלחינו יצירות ליטורגיות רבות שנועדו לעוגב בכנסייה.

ברתלומיאו כריסטופרי משדרג את הצ'מבלו

ברתלומיאו כריסטופרי היה מומחה בבניית צ'מבלו ואחראי על אוסף כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה. בשנת 1699 הוא בנה צ'מבלו שלא עבד על עיקרון הפריטה אלא על עיקרון ההקשה. בדיעבד, זה היה הרגע בו הומצא הפסנתר. מכאן הפיתוח של הפסנתר הואץ. ברגע שהפורטים הוחלפו בפטישים הנגן קיבל יכולת לשלוט על עוצמת הצליל מצליל חלש – 'פיאנו' בלטינית ועד לצליל חזק – 'פורטה' בלטינית. מכאן נקרא הכלי החדש שהמציא כריסטופרי  'פיאנו פורטה' (הלחם של המילים "חזקחלש") או בקיצור – פיאנו.

כבר משנת 1709 החלו לייצר פסנתרים באופן סדרתי. במהלך מאה וחמישים השנה הבאות מנגנון הפסנתר המשיך להתפתח. הפטישים בציפוי העור הוחלפו בפטישים מצופים לבד, בהמשך הגיעה מסגרת מיתרי הפלדה ולצד פסנתר הכנף הופיע גם הפסנתר האופקי – הפסנתר העומד המוכר לנו כפסנתר הקיר. אבל העיקרון הבסיסי שהגה כריסטופרי לא השתנה.

 אטמים – אוברדנפר להרחיב

מתח של 20 טון

צורך בכיוון

הפסנתר הוא כלי מקלדת ומיתר בעת ובעונה אחת. בחלקו החיצוני אנו רואים רק את 88 הקלידים השחורים והלבנים, ובחלקו הפנימי נמצאים מיתרים המתוחים על מסגרת עץ. כל לחיצה על קלידי הפסנתר מפעילה פטיש קטן אחד או יותר, שנמצאים בתוך הפסנתר וראשם עטוף לבד. פטישים אלו מקישים על המיתרים, אשר מהדהדים בתיבת התהודה של הפסנתר. כך מפיקים הפסנתרים את צליליהם. לפסנתר יש את מנעד הצלילים הגדול ביותר בכל משפחות כלי הנגינה (למעט נבל ועוגב) ולמעלה מ- 7 אוקטבות.

במנגנון הפסנתר ישנם גם אטמים שתפקידם לחסום את הצליל כאשר מופסקת הלחיצה על הקליד. לפסנתרים יש גם 2 דוושות: הדוושה הימנית משמשת לביטול פעולת האטמים והדוושה השמאלית משמשת להחלשת עוצמת הצלילים. בפסנתרי קיר יש גם דוושה אמצעית, המכונה "דוושת אימון". דוושה זו מאפשרת לנגן צלילים בעוצמה נמוכה במיוחד באמצעות הורדת בד לבד המבודד בין הפטישים למיתרים.

בפסנתרי כנף מסוימים יש דוושה אמצעית נוספת המסייעת לדוושה הימנית להפיק הרמוניות בערבוביה (הדוושה מחזיקה את הבס והצללים הגבוהים חופשיים).