באיזה גיל אפשר להתחיל לנגן בפסנתר?

באיזה גיל אפשר להתחיל לנגן בפסנתר?

מספרים על מוצרט שלמד לנגן עוד לפני שהתחיל ללכת. גם אם הפרט הזה בסיפור חייו אינו מדויק לחלוטין, ברור לנו שבגיל שלוש שנים הוא כבר ניגן באופן שוטף על צ'מבלו, וכשהיה אמדאוס הצעיר בן 5 כבר היה אביו עורך עמו מופעי ראווה ברחבי אירופה, בהם ילד הפלא ניגן סונטות מורכבות בווירטואוזיות, כאשר מטפחת מכסה את עיניו.

מוצרט היה רק אחד. היום מסכימים רוב המומחים שגיל שש הוא הגיל המתאים להתחיל לנגן בפסנתר. מדובר בגיל מוקדם ביחס לרוב כלי הנגינה. היתרון של הפסנתר שהוא אינו דורש יכולות פיזיולוגיות שעדיין לא התפתחו אצל ילדים צעירים, כמו ריאות מפותחות הדרושות למי שמתחיל ללמוד לנגן על כלי נשיפה כמו חצוצרה או סקסופון. כל מה שצריך בשביל שגם ילד קטן ינגן על הפסנתר זה לכוונן את הכיסא לגובה המתאים. וזהו. עובדה זו הופכת את הפסנתר לכלי אידיאלי עבור ילד צעיר שרוצה להתחיל את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה.  

מבחינה פיזיולוגית, גם ילד בן ארבע מסוגל לנגן בפסנתר. אולם, על פי רוב אינו בשל דיו לקריאת תווים. בסופו של דבר השאלה אם ומתי להתחיל ללמוד לנגן בפסנתר, או בכל כלי נגינה אחר, היא שאלה אינדיבידואלית, כל ילד לפי ההתפתחות הרגשית שלו.

 

באיזה גיל כדאי להתחיל לנגן בפסנתר?

 

אולי גם בילד שלכם מסתתר מוצרט צעיר?

שאלה נוספת שהורים רבים שואלים את עצמם, היא איך נדע שזה מתאים לו? האם הוא מוכשר? האם מסתתר בתוכו ניצוץ מוזיקלי אמיתי? איך אפשר לברר?

לא תמיד פשוט לזהות כשרון מוזיקלי אצל ילד לפני שהתחיל ללמוד לנגן, אבל יש כמה סימנים מקדימים שעשויים לתת לכם אינדיקציה. אז אם אתם חושבים שהילד שלכם הגיע לגיל שאפשר להתחיל, חפשו אצלו את הסימנים המתרימים הבאים:

  • האם הוא אוהב מוזיקה?

כן, זה מתחיל בדבר הבסיסי הזה – אהבה למוזיקה. האם הוא מרבה לשיר או לרקוד כשיש מוזיקה בסביבה? האם הוא מגלה עניין אקטיבי ושואל בנושא? האם הרצון לנגן נובע ממנו? אם התשובה חיובית, זו בהחלט אינדיקציה לא רעה.

  • האם יש לו קואורדינציה טובה?

קואורדינציה היא תכונה חשובה לנגני פסנתר. לכן, ילדים בעלי יכולות ספורטיביות הדורשות איזון ודיוק כמו התעמלות, ואפילו ילדים שמצטיינים במשחקי מחשב עשויים להתגלות בעלי כשרון לנגן בפסנתר. אמנם קואורדינציה היא מיומנות נרכשת אך ילד שניחן בה מראש ייהנה מכניסה יותר חלקה לעולם המוזיקה.

  • האם הוא שר בלי לזייף?

נשמע כמו מבחן טיפשי אבל אנשים בעלי שמיעה מוזיקלית לא נוטים לזייף. שמיעה מוזיקלית היא תכונה קריטית לנגנים טובים באמת ואת קיומה או העדרה של התכונה המולדת הזו, ניתן לבדוק באמצעות מבחן השירה הפשוט.

  • האם יש לו חוש קצב?

הביטו בו כשהוא רוקד ומתנענע, נסו לראות איך הוא מגיב למוזיקה ואם הוא שומר על הקצב ושולט בו. חוש קצב הוא נדבך נוסף בסט התכונות שעושות אדם לבעל 'כשרון מוזיקלי'.

אחרי כל זה נציין שבמרבית הקונסרבטוריונים, יש חוגי "טרום כלי", בהם ילדים יכולים להתנסות ואף להשאיל כלי נגינה. חוויה שעשויה לחדד מאוד את התשובה לשאלות: האם הוא בשל ללמוד נגינה והאם הוא ניחן בכישרון טבעי?

יחד עם זאת, גם אם אתם אוטוטו מסיימים את החטיבה או התיכון, או בכלל סבים לנכדים, אף פעם לא מאוחר. אפשר להתחיל לימוד פסנתר בכל תקופה בחיים, והוא יעשיר את חייכם במגוון דרכים.

מנגנים בגיל השלישי

נפתח בשורה התחתונה – נגינה בפסנתר מועילה לבריאות. העובדה הזו צצה בכמה וכמה מחקרים אפידמיולוגיים. אדם שמנגן בפסנתר בגיל מבוגר יחיה, בממוצע, יותר מבן גילו, שנגינה בפסנתר אינה חלק מהשגרה היומית שלו. יתרה מכך, זה לא רק 'כמה', זה גם 'איך'. איכות החיים והיכולות הקוגניטיביות והמוטוריות של מי שמנגן בפסנתר בגיל מבוגר טובות יותר ביחס לבני גילו שלא מנגנים בפסנתר.

הגילוי הזה העלה שאלה מתבקשת, האם ניתן לרתום את הפסנתר לשיפור מצבם הבריאותי של אלה שלא מנגנים? אם ניקח אדם מבוגר בעל בריאות לקויה ונעניק לו שיעורי פסנתר, האם בריאותו תשתפר? ובכן, העניין הזה נבדק והתשובה נמצאה חיובית באופן חד משמעי.

ללמוד לנגן בעשור השישי ואפילו התשיעי לחיים

אבל לפני זה הגיע הזמן לשרש מיתוס שגור. יש טענה שמי שלא למד לנגן בילדות יתקשה ללמוד לנגן בגיל מבוגר. התפיסה הזו היתה כמעט אקסיומה, אפילו המציאו לה שם מדעי: "תיאורית התקופה הקריטית". המדענים גרסו שהיכולת של המוח לקלוט וללמוד דפוסים מסוימים נבלמת בשני גלים בגיל הילדות ונעצרת בגיל 20.

בשנים האחרונות התפיסה הזו הופרכה, המוח בשל ללמוד דפוסים חדשים בגיל מאוחר והמחסום הוא בעיקר פסיכולוגי.

בנוסף, מי שניגן כל חייו ינגן לא פחות טוב בגיל מאוחר. תשמעו הקלטות מאוחרות של ארתור רובינשטיין שמילא אולמות גם בשנות התשעים לחייו, או הפסנתרנית, ניצולת השואה, אליס הרץ זומר שריגשה בנגינה וירטואוזית גם בגיל 109.

למרבה השמחה שינוי התפיסה מחלחל לשטח. היום מדובר בתופעה של ממש, אחד הטרנדים החמים של בני גיל הזהב בדור הנוכחי. ביותר ויותר מרכזי יום ובתי אבות ניתן לראות קשישים בני יותר משבעים או שמונים שלוקחים, בפעם הראשונה בחייהם או אחרי הפסקה של שנים ארוכות, שיעורי פסנתר.

האופן החיובי בו המוזיקה משפיעה על נפש האדם ידוע אלפי שנים ויש לו הד גם בתנ"ך שלנו, כאשר דוד נקרא לרומם את נפשו את שאול המלך באמצעות נגינה בכינור. אבל כשמדברים על הערך הטיפולי שיש לנגינה בפסנתר בגיל מבוגר מתכוונים למשהו הרבה יותר מוחשי וקונקרטי. הנגינה בפסנתר מספקת לאדם מבוגר גם ערך בריאותי.

 

מנגנים בפסנתר בגיל השלישי
מנגנים בפסנתר בגיל השלישי

 

נגינה בפסנתר כטיפול מונע לאלצהיימר

הראשון, והדרמטי מכולם קשור ליכולת של נגינה בפסנתר לעכב הידרדרות של תהליכים קוגניטיביים. אנשים שמנגנים בפסנתר נוטים פחות ללקות בדמנציה ואלצהיימר.

נגינה בפסנתר היא גם כלי נהדר לשמירה על מוטוריקה טובה בכפות הידיים ומשמשת תחליף לפיזיותרפיה של האצבעות. הנגינה היא גם עוד פן של פעילות פיזית מהסוג שחשוב לשמר בגיל מבוגר.

להתחיל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל מאוחר זו משימה מאתגרת, אבל בהחלט אפשרית. חשוב מאוד לתאם ציפיות וסביר להניח שמי שהתחיל לנגן בגיל שמונים כבר לא יתקבל לתחרות לפסנתרנים צעירים מבטיחים על שם ארתור רובינשטיין, שכאמור, הפליא לנגד בפסנתר גם עמוק לתוך העשור העשירי לחייו; מנגד אין שום סיבה שהוא וסובביו לא ייהנו לנגן ולהקשיב לכמה יצירות פשוטות של מוצרט.

המוזיקה והמוח

המוזיקה והמוח

ב-1993 פירסם חוקר באוניברסיטה בקליפורניה מחקר קטן שעורר סערה עצומה. על פי המחקר סטודנטים שהאזינו ליצירה של מוצרט לפני מבחן בחשיבה מרחבית, השיגו במבחן תוצאות טובות יותר מסטודנטים שלא האזינו למוצרט. במחקר המפורסם ההוא היו כנראה פגמים לא מעטים, ועד היום, איש לא הצליח לחזור עליו בהצלחה.

עובדה זו לא מנעה מ'אפקט מוצרט' להסתער על העולם. הטרנד של 'בייבי מוצרט' וההבטחות, שתינוק שיאזין למוזיקה קלאסית יהיה מבוגר בעל מנת משכל גבוהה יותר, נחשבים לאקסיומה.

חשיפה ארוכה למוזיקה של מוצרט כנראה לא תהפוך אותנו ליותר חכמים, אולם, למוזיקה תפקיד חשוב בחיינו. האזנה למוזיקה מרגיעה אותנו ומשרה תחושה נינוחה ורגועה בגוף. מוזיקה מעשירה את עולמנו הרגשי ומהווה ערוץ תקשורת, המשקף את העולם הפנימי שלנו. במובן הרגשי הכימי, מוזיקה מעוררת שחרור של דופמין, ההכרחי מאוד לכמה תפקודי גוף חשובים, ומייצרת אצלנו תגובה דומה לזו שעשוי לעורר מאכל מתוק או סקס.

מעבדת המוח המוזיקלית של פרופסור לויטין

למרות שאנחנו עדיין לא מבינים באופן מלא את המנגנון באמצעותו המוזיקה משפיעה על מוחנו, המדע עשה כברת דרך ענקית מאז שפורסם המחקר המפוקפק ב-1993. אחד החוקרים הבולטים בתחום זה הוא פרופסור דניאל לויטין מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול.

לויטין, מוזיקאי בעברו שעבד בין היתר עם ענקים כמו סטיבי וונדר, סטילי דן וסנטנה, הפך לפרופסור לפסיכולוגיה, מוזיקה ומדעי המחשב. היום הוא מנהל צוות חוקרים מתחומים שונים (מדעי המוח, כימיה, מוזיקה, פסיכולוגיה ומחשבים), שפועלים יחד במעבדה של אוניברסיטת מקגיל ומנסים לזהות את ההשפעות של המוזיקה ולפצח את הקוד שמפעיל אותה.

את תגליותיו ואת התזה הסנסציונית שלו הוא פרש ברב המכר שפרסם לפני כמה שנים: "This Is Your Brain On Music: Science of A Human Obsession". הכותרת, שמזכירה פרסומת מפורסמת של האגודה האמריקאית למלחמה בסמים, מרמזת על התזה של לויטין – מוזיקה עובדת על המוח שלנו באופן פסיכו אקטיבי, כמו סמים.

לויטין טוען שלמוזיקה היה תפקיד חשוב באבולוציה של המוח האנושי ושסיגול החשיבה המוזיקלית קדם להיווצרות השפה.  יש ממצאים ארכיאולוגיים שבהחלט מאששים את הטענה. חפירות ארכיאולוגיות מגלות שאפילו האדם הניאנדרטלי ניגן בחלילים פרימיטיביים שיצר מעצמות.

האם יש במוח אזור שאחראי על חשיבה מוזיקלית?

הוויכוח בין החוקרים אם כשרון מוזיקלי הוא תוצר אבולוציוני קלאסי – תכונה שהעניקה יתרון מסוים למי שאוחז בו, טרם הוכרע, אבל ההכחדה של הניאנדרטלים מרמזת שיש לסברה רגליים. למרות העובדה שפיתחו חלילים, מרבית החוקרים סבורים שהניאנדרטלים נכחדו בגלל העדר יכולת חברתית מפותחת. חלק מהמרכיבים שבונים את מה שאנו מגדירים בתור – 'כשרון מוזיקלי', הם אותן תכונות שהעדרן זירז את היעלמות הניאנדרטלים.

בשונה מהאגדה, אין מקום מוגדר במוח שאחראי על החשיבה המוזיקלית. חשיבה מוזיקלית או 'כשרון מוזיקלי' מורכבים מכמה נדבכים שכל אחד מהם קשור לאזור אחר במוח. למשל, ישנה קורלציה מסוימת בין יכולת מוזיקלית למרכז הדיבור במוח. מסתבר שאזורים בשני צדי המוח אחראים על החשיבה המוזיקלית. חלק אחראי על האספקטים האנליטיים במוזיקה וחלק מביא לידי ביטוי דווקא את האספקטים הרגשיים הדרושים הן ליצירתה והן לקליטתה.

סריקות מוח שנעשו אצל אנשים שמנגנים באופן מקצועי שנים ארוכות, חשפו שיש אזורים מסוימים במוח שמפותחים אצלם יותר מאשר אצל אנשים שאינם מנגנים. למשל, נגני פסנתר ונגני קלידים אחרים אמורים להשתמש ביד ימין וביד שמאל באותה מידה ובאותה מיומנות. לרוב האנשים, נטייה מולדת, להעדיף באופן גורף יד אחת, עד למצב שיש פעולות שאנחנו פשוט לא מסוגלים לעשות ביד השנייה. פסנתרנים לימדו את המוח לפצות על העדפה הזו וניתן לראות את זה בבדיקת MRI.

וכאן נחזור לאחת הטענות הסנסציוניות של פרופסור לויטין, שערך בעצמו מאות סריקות מוח למוזיקאים ויש לו מסקנה נחרצת – לנגן והרבה! או כמו שהוא הציג את זה בראיון שהעניק לעיתון הארץ: "הוכחנו שקורים שינויים ברורים במוח עקב אימון והתמדה. המבנה הניורו-כימי משתנה ונוצרים יותר ויותר קשרים בין אזורים שונים במוח. חלקים ממנו אף נעשים גדולים יותר, כמו שריר במאמץ. למידה דורשת מיזוג ואיחוד הידע ברקמות העצבים. ככל שהניסיון גדל וחוזר על עצמו, כך גדלה יכולת המוח לזכור את החוויה וללמוד אותה".