מה מקור שמו של הפסנתר?

שמו המקורי של הפסנתר הוא Piano – Forte, על שום היכולת לשלוט על חוזק הצליל שהוא מפיק באמצעות עוצמת הלחיצה על הקליד:

צליל חלש – פיאנו וצליל חזק – פורטה. בשפות רבות נקרא הפסנתר עד היום "פיאנו" (Piano) כקיצור של שם זה.

תרגום המילה האיטלקית piano, שהיא בעצמה קיצור הכינוי המקורי של כלי הנגינה, ה-pianoforte.

הביטוי האיטלקי המקורי הוא חיבור של piano (“חלש”) ו-forte (“חזק”). המשמעות המקורית של כלי הנגינה הוא ”חלשחזק”

על שם היתרון המרכזי שלו על פני קודמו, הצ’מבלו.

האזכור הראשון של המילה "פסנתר" בשפה העברית מופיע לראשונה בספר דניאל:

"בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה

וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא"

(פרק ג' פסוק ה').

ספר דניאל נחשב אמנם לטקסט עברי קדום בן יותר מאלפיים חמש מאות שנים, אבל פרק ג' ובכללו הפסוק הזה לא כתוב בעברית אלא בארמית. ובחצר נבוכדנצר מלך בבל, המתוארת בספר דניאל, איש לא ניגן בפסנתר המוכר לנו היום. כלי הנגינה האיקוני נולד רק בשנת 1699 כפיתוח של כלי מקלדת קדומים יותר דוגמת הצ'מבלו, שגם הם המצאות אירופאיות מאוחרות יותר שלא דומים לכלי הנגינה שרווחו בבבל הקדומה.

למעשה, המילה היחידאית (מילה המופיעה במקרא רק פעם אחת) 'פסנתרין' גם אינה מילה שמקורה בשפה הארמית. זו מילה יוונית שהתגלגלה לארמית וכנראה שגם בחצרו של נבוכדנצר לא הכירו כלי נגינה בשם פסנתר או פסנתרין.

פסנתרין היא ההטיה הארמית של המילה היוונית 'פסלטריון', כלי נגינה דמוי נבל שלא היה מוכר במזרח הקדום והגיע לכאן עם ההשפעות ההלניסטיות של אלכסנדר מוקדון ויורשיו ומשם גם לשפת הדיבור ולטקסט של ספר דניאל.

ואיך התגלגלה 'פסנתרין' למילה העברית 'פסנתר'?

היום, השם 'פסנתר' נשמע לנו מובן מאליו – מילה עברית שורשית ותיקנית שאיש לא יערער עליה או יהרהר יותר מדי על מקורותיה. מסתבר שהעניין הזה הרבה פחות מובן מאליו ממה שנדמה במבט ראשון.

עד ראשית שנות השלושים לא היתה מילה אחת מוסכמת לכלי הנגינה שכונה בלעז 'פיאנו', ולמעשה, זה גם היה הכינוי השגור בקרב דוברי העברית בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המחדש הגדול של השפה העברית, לא היה שבע רצון מאף אחת מהחלופות העבריות למילה (והפסנתר בכללן) ומיהר להכריז על הפיאנו כ'מכושית'. אבל אליעזר בן יהודה, למרות השם שיצא לו כמחיה השפה העברית. לא היה הראשון להציע חלופה עברית ל'פיאנו'.

ב-1906 כשבן יהודה החליט שהשם העברי יהיה 'מכושית' ויהי-מה, כבר היו מי שקראו לפיאנו 'פסנתר', ובמשך כשני עשורים עוד אפשר היה לפגוש בתל אביב הקטנה 'נגני מכושית' לצד 'פסנתרנים', אבל ב-1930 כאשר נסגר 'דואר היום', העיתון שייסד בן יהודה, נעלמה ונשכחה יחד איתו גם המכושית.

ברטה מהביל"ויים סוגרת עניין

כאמור גם לפני אליעזר בן יהודה היו חלופות עבריות למילה 'פיאנו'. צריך לזכור שמאמצע המאה ה-19 הפסנתר המודרני כבר היה כלי נגינה מאוד פופולרי. הפסנתר היה אייקון של מודרנה ותרבות. כל בית בורגני משכיל שכיבד את עצמו כלל פסנתר כפריט חובה. האופנה הזו הגיעה גם לארץ ישראל וגם לפני בן יהודה היו קנאי עברית שהציעו חלופות שונות. רובן ככולן הגיעו מהמקורות העבריים. כך היה מי שבחר לכנות את הפיאנו בשם 'נבל' והיה מי שהציע את השם 'עוגב', שתיהן מילים המופיעות בתנ"ך ושתיהן מתארות כלי נגינה שונים מכלי הנגינה המזוהים איתם היום. בפועל, מרבית דוברי המרחב העברי והיהודי השתמשו במושג הלועזי 'פיאנו' או 'פיאנא'.

מי שכנראה חתומה על החידוש העברי 'פסנתר' היא ברטה פיינברג. ברטה, אשתו של יוסף פיינברג (דודו של אבשלום פיינברג המפורסם), נמנתה על הקבוצה של ראשוני הביל'ויים והיא ובעלה יוסף הם מהמייסדים של המושבה ראשון לציון.

ברטה, פסנתרנית מחוננת ואישה משכילה עם תודעה לאומית, היתה גם הבעלים הגאה של הפסנתר הראשון והיחיד בראשון לציון – נכון לשנת 1885. בערך בתקופה הזו מופיעה לראשונה המילה 'פסנתר' וכל הסימנים מעידים שברטה היא הקופירייטרית. בן יהודה אמנם עיקם את האף לנוכח המילה היוונית ארמית. אבל בראי ההיסטוריה אפשר לקבוע שהפסנתר של ברטה ניצח את המכושית שלו בנוקאאוט.