המוזיקה והמוח

ב-1993 פירסם חוקר באוניברסיטה בקליפורניה מחקר קטן שעורר סערה עצומה. על פי המחקר סטודנטים שהאזינו ליצירה של מוצרט לפני מבחן בחשיבה מרחבית, השיגו במבחן תוצאות טובות יותר מסטודנטים שלא האזינו למוצרט. במחקר המפורסם ההוא היו כנראה פגמים לא מעטים, ועד היום, איש לא הצליח לחזור עליו בהצלחה.

עובדה זו לא מנעה מ'אפקט מוצרט' להסתער על העולם. הטרנד של 'בייבי מוצרט' וההבטחות, שתינוק שיאזין למוזיקה קלאסית יהיה מבוגר בעל מנת משכל גבוהה יותר, נחשבים לאקסיומה.

חשיפה ארוכה למוזיקה של מוצרט כנראה לא תהפוך אותנו ליותר חכמים, אולם, למוזיקה תפקיד חשוב בחיינו. האזנה למוזיקה מרגיעה אותנו ומשרה תחושה נינוחה ורגועה בגוף. מוזיקה מעשירה את עולמנו הרגשי ומהווה ערוץ תקשורת, המשקף את העולם הפנימי שלנו. במובן הרגשי הכימי, מוזיקה מעוררת שחרור של דופמין, ההכרחי מאוד לכמה תפקודי גוף חשובים, ומייצרת אצלנו תגובה דומה לזו שעשוי לעורר מאכל מתוק או סקס.

מעבדת המוח המוזיקלית של פרופסור לויטין

למרות שאנחנו עדיין לא מבינים באופן מלא את המנגנון באמצעותו המוזיקה משפיעה על מוחנו, המדע עשה כברת דרך ענקית מאז שפורסם המחקר המפוקפק ב-1993. אחד החוקרים הבולטים בתחום זה הוא פרופסור דניאל לויטין מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול.

לויטין, מוזיקאי בעברו שעבד בין היתר עם ענקים כמו סטיבי וונדר, סטילי דן וסנטנה, הפך לפרופסור לפסיכולוגיה, מוזיקה ומדעי המחשב. היום הוא מנהל צוות חוקרים מתחומים שונים (מדעי המוח, כימיה, מוזיקה, פסיכולוגיה ומחשבים), שפועלים יחד במעבדה של אוניברסיטת מקגיל ומנסים לזהות את ההשפעות של המוזיקה ולפצח את הקוד שמפעיל אותה.

את תגליותיו ואת התזה הסנסציונית שלו הוא פרש ברב המכר שפרסם לפני כמה שנים: "This Is Your Brain On Music: Science of A Human Obsession". הכותרת, שמזכירה פרסומת מפורסמת של האגודה האמריקאית למלחמה בסמים, מרמזת על התזה של לויטין – מוזיקה עובדת על המוח שלנו באופן פסיכו אקטיבי, כמו סמים.

לויטין טוען שלמוזיקה היה תפקיד חשוב באבולוציה של המוח האנושי ושסיגול החשיבה המוזיקלית קדם להיווצרות השפה.  יש ממצאים ארכיאולוגיים שבהחלט מאששים את הטענה. חפירות ארכיאולוגיות מגלות שאפילו האדם הניאנדרטלי ניגן בחלילים פרימיטיביים שיצר מעצמות.

האם יש במוח אזור שאחראי על חשיבה מוזיקלית?

הוויכוח בין החוקרים אם כשרון מוזיקלי הוא תוצר אבולוציוני קלאסי – תכונה שהעניקה יתרון מסוים למי שאוחז בו, טרם הוכרע, אבל ההכחדה של הניאנדרטלים מרמזת שיש לסברה רגליים. למרות העובדה שפיתחו חלילים, מרבית החוקרים סבורים שהניאנדרטלים נכחדו בגלל העדר יכולת חברתית מפותחת. חלק מהמרכיבים שבונים את מה שאנו מגדירים בתור – 'כשרון מוזיקלי', הם אותן תכונות שהעדרן זירז את היעלמות הניאנדרטלים.

בשונה מהאגדה, אין מקום מוגדר במוח שאחראי על החשיבה המוזיקלית. חשיבה מוזיקלית או 'כשרון מוזיקלי' מורכבים מכמה נדבכים שכל אחד מהם קשור לאזור אחר במוח. למשל, ישנה קורלציה מסוימת בין יכולת מוזיקלית למרכז הדיבור במוח. מסתבר שאזורים בשני צדי המוח אחראים על החשיבה המוזיקלית. חלק אחראי על האספקטים האנליטיים במוזיקה וחלק מביא לידי ביטוי דווקא את האספקטים הרגשיים הדרושים הן ליצירתה והן לקליטתה.

סריקות מוח שנעשו אצל אנשים שמנגנים באופן מקצועי שנים ארוכות, חשפו שיש אזורים מסוימים במוח שמפותחים אצלם יותר מאשר אצל אנשים שאינם מנגנים. למשל, נגני פסנתר ונגני קלידים אחרים אמורים להשתמש ביד ימין וביד שמאל באותה מידה ובאותה מיומנות. לרוב האנשים, נטייה מולדת, להעדיף באופן גורף יד אחת, עד למצב שיש פעולות שאנחנו פשוט לא מסוגלים לעשות ביד השנייה. פסנתרנים לימדו את המוח לפצות על העדפה הזו וניתן לראות את זה בבדיקת MRI.

וכאן נחזור לאחת הטענות הסנסציוניות של פרופסור לויטין, שערך בעצמו מאות סריקות מוח למוזיקאים ויש לו מסקנה נחרצת – לנגן והרבה! או כמו שהוא הציג את זה בראיון שהעניק לעיתון הארץ: "הוכחנו שקורים שינויים ברורים במוח עקב אימון והתמדה. המבנה הניורו-כימי משתנה ונוצרים יותר ויותר קשרים בין אזורים שונים במוח. חלקים ממנו אף נעשים גדולים יותר, כמו שריר במאמץ. למידה דורשת מיזוג ואיחוד הידע ברקמות העצבים. ככל שהניסיון גדל וחוזר על עצמו, כך גדלה יכולת המוח לזכור את החוויה וללמוד אותה".